משחק ילדים דן בן אמוץ גניבת מכונית נמראית ברגע הראשון כמשחק ילדים בעיני מוטי, אך הדברים מסתבכים וההרפקתאה הקטנה גוררת רצח. 254 עמודים של סיפור-תסריט-משחק-התפלספות-הומור ודני בן אמוצי. בן-אמוץ היה אחד ממסמרי התרבות הישראלית לטוב ולרע. קשה היה לברוח מקיומו בתוך 'סל-התרבות' הישראלית אבל הוא הביא כמה דברים ל'סל':הוא היה דגם לחוצפה הישראלית הידועה, הוא היה יותר צ'בר' מ'צבר' יליד הארץ, הוא היה שיא המודרניזם הישראלי והשתלבותו בתרבות העולמית הצעירה-המודרנית-המתריסה. הוא היה אחד שלא עשה חשבון למימסד. הפגין והתריס נגד המימשל הצבאי, היה בעד שתי מדינות לשתי העמים, התיידד עם מרלון בראנדו ואף התגורר איתו תקופה ובגללה קיבל שורה בסרט האלמותי 'חשמלית ושמה תשוקה',(היי מיץ', לא אומרים שלום?-בן אמוץ לקרל מלדן בבית קפה)היה כתב 'העולם-הזה' בפסטיבלי קולנוע באירופה, כתב ספרים שמכולם ראוי לזכור את את 'לזכור ולשכוח'-יחסי גרמניה-ישראל דרך הרומן, את 'לא שם זין' יש לקחת בעירבון מוגבל:הוא מזכיר יותר מדי את ספרו של נורמן מיילר 'האמיצים מתים זקופים':כיתה צבאית נכנסת למערה של אויבים , מפקד הכיתה מקבל כדור בגף הופך למשותק, מאבקו עם המימסד ובעיקר עם החיים. מחבר המילון ההומוריסטי 'מילון אח'ול-מאניוקי' עם נתיבה בן-יהודה שטוענת עד היום שהיא עשתה את רוב העבודה ועוד.. מצד שני:ייצג את הצד הבוהמי-הדוניסטי של חיי הבוהימה, ייצריות, תאוות, טפילות ועוד. אני לא מאמין שיש ביגורפיה שהיא נקייה מהצגת הצד האפל של האדם למעט פלורנס נייטינגל ואמא תרזה אבל אמנון דנקנר הלך רחוק-כל כך רחוק, כל- כך אינטואיטיבי שאני לא מאמין לחלק גדול ממה שהוא כתב על בן-אמוץ, ראה את מה שהוצאת כתר-שלפעמים נופלת להמוניות גסה בתירוצים 'פסבדו-ספרותיים'בנוסח העמוד האחורי של עיתונים נפוצים במדינה', מלוכלך, צהוב, לא הגיוני(הוא כותב על אירוע שהוא לא נוכח בו). אחד הכתמים השחורים בתולדות הוצאת כתר והאתר תוהה על קרן זגגי *. שתי מהדורות שונות לספר:האחת, מלאה שכוללת 'מעשים' טובים' של נרי ליבנה ושל אנסקי לסיפוק יצריו של בן- אמוץ שהיה אז אייקון תרבותי, אנסקי ונרי ליבנה אהבו להסתופף בצילו. המהדורה השנייה:שתי שמות אלו הוצאו מהספר.