מכתב ושלושה סיפורים
רומן עלילתי על קורות משפחה בקיבוץ.
הנה המכתב הפותח הספר והעלילה כולה:
"ואת ליזה, איך אינך רואה את המלכודת נסגרת ? סביב משפחתך, סביב ילדייך?
הייתכן כי פעם נוספת ישלמו ילדים את מחיר הצדקנות של הוריהם?
ישנה אפשרות אחרת. אפשרות לאפשרות לשנות את מה שכאילו נגזר מראש.
נתתי את ההוראות המתאימות, הפקדתי את הסכומים הנחוצים, כל מה שעליכם לעשות הוא
להגיע לשדה התעופה שלכם, לזהות את עצמכם ולעלות לטיסה הראשונה היוצאת לגרמניה.
חמישה כרטיסים מחכים לכם שם, כל שעליכם לעשות הוא למלא את פרטי הטיסה. גם כאן
הסדרתי את מה שנחוץ (תתפלאי לדעת כמה מצפון מעיק יכול לשנות כללים נוקשים) -
חוסר של דרכון, אשרה או מסמך אחר לא ימנעו מכם הפעם את האפשרות לחמוק ולהינצל.
אני , הנס, פונה אליך – ליזה ומבקש, אבל אני לא לבד. באוזני ליבי אני שומע את קולו של
אחי. אני רוצה להאמין ליזה, כי קולו של אביך עובר עכשיו גם אליך, חודר לאוזנייך וליבך,
מבקש, מתחנן כי תצילי את נפשך, את משפחתך.
ויתכן, יתכן שאישך לא יכול לעזוב את שדה הקרב, אולי משהו אחר מונע ממנו (וממך) לחזור
לכאן? אני יודע כי לא תעזבי אותו.
ליבי כבד עלי כאשר אני כותב זאת, אבל בשעה כזו, צריך לדבוק בעיקר, לחרוק שיניים
ולהציל את מה שניתן. קחי את הילדים ליזה! הביאי אותם לשדה התעופה, אמרי להם כי זו
פרידה קצרה, רק לכמה ימים, עד שתחלוף הסכנה, את יכולה להבטיח להם שאת ואברם
תצטרפו תוך זמן קצר. שקרים גרועים מאלו נאמרו לילדים כדי להמתיק עבורם את המציאות.
כאן אני אטפל בהם, אני אדאג לכל מחסורם, לחינוכם והשכלתם, אני דודם.
אנחנו יכולים להציל אותם , כן ליזה, הפעם נפעל כמשפחה.
אני מקווה שילדייך בריאים, שלא גויסו לשמש בשר תותחים צעיר, מגן תמים לכוחות הנסוגים
"להתארגנות מחדש". וגם אם כך נחרץ לגבי הגדולים, ברור לי שהילד הצעיר לא יכול
לשמש לשום מטרה נתעבת שכזו, לפי כל חשבון הוא צעיר מדי. גורלו תלוי אך ורק בך
ובהחלטתך. חשבי לרגע מה עלול להיות גורלו, זכרי את גורלן של נעמי וגבריאלה. אותו
אנחנו יכולים להציל. לגבי ילדך הקטן אינני מבקש ליזה, בשמה ובזכרה של כל משפחתנו
האומללה אני תובע ממך – שלחי אלי את הילד. אל תבזבזי יותר זמן, אם קבלת המכתב
קחי את הילד וסעי לשדה התעופה.
את הילד הזה חייבים להציל !
שלך הנס"