"ההר הוליד עכבר", את זה כולנו מכירים. אך מה קורה כאשר עכבר מוליד הר?

יעל צימלס מתחילה את ספרה במילה אחת קטנה וחמקמקה, שהורים שונאים וילדים אוהבים- בעכבר.

מהמילה הזאת היא עוברת לחרוז המתבקש ביותר- הר, ומשם הדרך סלולה לשישה שירים-סיפורים, שבכולם בודק הילד-מספר את יחסם של הורים לעכברים, ואת יחסו שלו לעכברים.

חוץ מזה הוא מפליג עם דמיונו לפשוטם של דברים שאומרים הגדולים: ההר שלו הוא הר באמת, ועכבר הוא עכבר ולא מטאפורה לשום דבר.

הורים שונאים עכברים כי הם מכרסמים וזריזים ומביאים מחלות ומבעיתים.

ילדים אוהבים עכברים כי הם קטנים, די חסרי אונים, וחמודים - ממש כמוהם עצמם.

צימלס, פסיכולוגית וסופרת, יודעת זאת יפה, אך היא לא נופלת בפח שפסיכולוגים רבים נופלים בו בבואם לכתוב ספר.

היא לא אומרת את זה במפורש.

היא מאפשרת לקוראיה ומאזיניה הקטנים לחוות זאת בעצמם.

בתמונה החותמת את הספר העכבר הוא שוב עכבר, עירום ואפור, כיאה לעכבר, והילד הוא ילד.

כי בסופו של דבר, אחרי שלמדנו לחבב את היצור הכרסמני שההורים שונאים, להזדהות אתו ואפילו להיות כמוהו - אפשר לעשות שוב את ההפרדה.

הוא קטן, מפוחד וחסר אונים. מצבנו הרי טוב בהרבה.